גזר דין בתיק ת"פ 209/03

הנאשם הורשע ביום 2.2.04 בשלוש עבירות: חטיפה - עבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ניסיון לחטיפה - עבירה לפי סעיף 369 בצירוף עם סעיף 25 לחוק, וכן בגניבה - עבירה לפי סעיף 383(א)(1) לחוק.

העבירות

ביום 29.8.03 נכנס הנאשם לרכבו של אדם בבית שמש, והורה לו לנסוע, והנחה אותו להגיע לעיר רמלה, ומשם ללוד. זאת עשה תוך איומים, ובהגיעם לאיזור לוד אף נטל ממנו את הטלפון הסלולרי, ויצא מן הרכב, או אז נמלט המתלונן מן המקום. יומיים מאוחר יותר נכנס לרכבה של מתלוננת והתיישב  במושב ליד הנהגת, שעה שבנה ישב במושב האחורי. הנאשם הורה לה להתניע, במטרה שתסיעו למקום כלשהו, אולם זו התנגדה וניסתה להדוף אותו. אותה שעה פרץ בנה של המתלוננת בצעקות ובכי. המתלוננת, בקור רוח, אמרה לו שהיא תתקשר למשטרה, או אז חטף את תיקה וברח מן המקום.

בגין המקרה השני הואשם הנאשם בחטיפה ובשוד, אולם הורשע בניסיון לחטיפה וגניבה.

הסניגור המלומד ביקש כי יוגש תסקיר לאור העובדה שהנאשם מכור לסמים, ריצה תקופות מאסר רבות מגיל צעיר, וכי המטרה הינה לשלבו במסגרת מוסדית לגמילה מסמים. ב"כ המאשימה לא התנגד לקבלת תסקיר אודות הנאשם אולם התנגד לתהליך גמילה מחוץ לכלא, הואיל ולנאשם מאסר מותנה תלוי ועומד בר הפעלה למשך 8 חודשים בגין עבירות רכוש, ובגיליון ההרשעות הקודמות שלו 77 הרשעות קודמות.

שחרור הנאשם לגמילה

לאור מצבו של הנאשם, שכבר כעשרים שנה הוא נכנס ויוצא מבתי כלא בגין עבירות שונות, רובן בתחום הרכוש והסמים, כשרובן נבעו כתוצאה מן הצורך לממן קניית סמים להם הוא מכור, איפשרתי לנאשם למצות את הנסיון להתקבל למוסד מתאים מחוץ לכלא.

מסקנתי הייתה כי מאסר נוסף לא יביא לתועלת לא לחברה בכללותה ולא לנאשם כאחד.

נעשו מאמצים רבים לאפשר את שילובו של הנאשם במסגרת טיפולית - גמילתית, וסניגורו המלומד, עו"ד ש' אלברנס, שייצג אותו מטעם הסניגוריה הציבורית, עשה מאמצים בלתי נלאים וראויים לציון, בכיוון זה.

נעשו בדיקות וראיונות במוסד "זוהרים", ובסופו של יום הסכים המוסד לקלוט את הנאשם בקהילתו לצורך גמילה.

בין לבין התקבלו תסקירים משלימים והתקיימו מספר דיונים. בין היתר צירף הנאשם שני תיקים נוספים תלויים ועומדים נגדו והוא הורשע בהם על פי הודאתו.

לאחר חודשים רבים של המתנה, לרבות לסיום הליכים בירוקרטיים בגין קבלת אישור מן המוסד לביטוח לאומי וכיו"ב, וחרף שהנאשם יצא מהמעצר ולא חזר במשך למעלה משבוע, שמעתי ביום 23.9.04 טיעונים לעונש, ולאחר מכן התקיימו שני דיונים נוספים בנושא זה, וביום 25.11.04 החלטתי לשחררו מן המעצר לצורך טיפול גמילה במוסד "זוהרים", ואביא קטעים מאותה החלטה.

אכן, העבירות שביצע הנאשם חמורות ועברו מכביד, אולם נחה דעתי שתקופת מאסר נוספת לא תועיל לנאשם, לסביבתו הקרובה ולחברה בכללותה , באשר לכשישתחרר מן המוסד יכנס חזרה מיד למעגל שוטה של "סמים-כלא-סמים". הסיכוי היחיד שנראה באופק הינו גמילה, שבסופו מעבר לחיים נורמטיביים של עבודה. פרק, שיהא עליו לעבור לקראת סיום תהליך הגמילה במידה ויצליח. שקלתי אם לא ניתן לעבור תהליך גמילה בתוך כתלי בית הכלא, ואולם לא הצלחתי לקבל נתונים מב"כ הצדדים ואף מקצינת המבחן על התנאים, הסטטיסטיקה ושיעור ההצלחה, שכן אין זה סוד שגם לבתי הסוהר מגיעים סמים כאלה או אחרים.

בחודש פברואר הציג בפני ב"כ המאשימה  את מכתבו של  סג"ד חנן נחמני, רע"ן טיפול בהתמכרויות בשב"ס, אשר מציין מהם מרכיבי הבדיקה והקריטריונים לקבלת טיפול גמילה באסירים מכורים, אולם מהאמור על ידו התחזקתי בדעתי כי יש מקום לאשר גמילה מחוץ לכתלי בית הסוהר, בציינו:

"לדעתנו רבים מהאסירים אשר הומלצו בבתי המשפט ו/או ביקשו בעצמם להתקבל במהלך המשפט, חוזרים בהם לאחר מתן גזר הדין ודוחים שיבוץ בתכנית טיפולית.

מטעם זה ההערכה, האבחון וההחלטה בדבר ההתאמה לאחת התכניות נעשית רק לאחר מתן גזר הדין ולא בהיות הנאשם עצור".

האפשרות לשחרור ממעצר למטרה זו היתה בזמנו מבוססת על הוראת סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי (טרם ביטולו).

"(א) שחרור בערובה של עצור, המותנה בקבלת טיפול למשתמשים בסמים יותנה גם בשניים אלה:

(1) העצור נמצא במוסד לטיפול במשתמשים בסמים

(2) המוסד שבו העצור מקבל הטיפול והטיפול אושרו בידי קצין מבחן".